התורה מדגישה לפי הצורך

התורה מדגישה לפי הצורך

ישנם הבדלים בלשונה של התורה בעולת הבקר, בעולת הצאן ובעולת העוף:

לגבי עולת בקר כתוב "אם עלה קרבנו מן הבקר..."; לגבי עולת הצאן כתוב "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה..."; ולגבי עולת העוף כתוב "ואם מן העוף עלה קרבנו ל-ה'..."(א,ג-יד).

בכל שלשת הפסוקים הנ"ל ישנם שלשה מרכיבים: המילה "עולה", המילה "קרבנו", מינו של בעל החי - בקר, צאן ועוף, ובכל פסוק סדר המרכיבים הנ"ל הוא שונה.

נלע"ד בעזה"י להסביר על

בפסוק הראשון צריך להדגיש תחילה את סוג הקרבן [עולה] כדי להפריד פרשה זו משאר סוגי הקרבנות הבאים בהמשך הפרשה. המילה "עולה" משמשת ככותרת לכל הפרשה שעוסקת בקרבן עולה לעומת הפרשות האחרות שעוסקות במנחות ובאשם וכו' ולכן היא נמצאת בראש הפסוק. לעומת זאת, בעולת הצאן והעוף שברור שמדובר כבר בעולה אין צורך להדגיש מילה זו, אלא אדרבא יש צורך להדגיש באיזה סוג עולה מדובר, על מנת להפריד בין סוגי העולה, ולכן התורה פותחת במינו של בעל החי, או צאן או עוף.

בעולת הצאן התורה מרחיקה וכותבת "לעולה" במרחק של מספר מילים מתחילת הפסוק ומהמילה "צאן", ואילו בעולת העוף התורה מסמיכה את המילה "עולה" למילה "עוף", על מנת להדגיש שגם עוף יכול לבא עולה. העובדה שצאן יכול לבא עולה היא פשוטה, כיון שאין הבדל גדול בין צאן לבקר, אבל שעוף בא עולה זה חידוש גדול, שהרי ישנם הרבה קרבנות שלא באים עוף מחמת פחיתותו, ולכן יש צורך להדגיש "העוף עולה".

סדר דומה קיים גם בקרבן השלמים (פרק ג). התורה מפרטת שלמים מן הבקר ומן הצאן, ובשלמים מן הצאן ישנם שני מינים: כשב ועז.

בפסוק הראשון בפרשה שעוסקת בשלמים התורה כותבת "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב...", כלומר פותחת במילים "זבח שלמים" ככותרת לכל הענין, להבדיל בין נושא קרבן השלמים לנושאים האחרים, אבל כאשר התורה מדברת על שלמים מן הצאן היא כותבת "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'...". כלומר, מקדימה את המילה "צאן" למילה "שלמים", כיון שברור שמדובר בקרבן שלמים וכל החילוק הוא במינו של בעל החי, ולכן התורה מדגישה ופותחת במילה "הצאן".